"האויב הגדול ביותר של האדם הם הכוחות האפלים החבויים בתוכו"

"האויב הגדול ביותר של האדם הם הכוחות האפלים החבויים בתוכו", את המשפט הזה אמרה לי בעבר אישה יקרה מאוד, המורה שלי בבית הספר היסודי, המורה תקוה באחת הפעמים בהם היא עצרה אותי בגופה מלהגיב, מלרוץ ולרדוף אחרי ילד שצחק עלי שאני מגמגם.

ביום שבו החלטתי שאני הופך את הגמגום מאויב לאוהב, מאמץ אותו לחיכי כחבר הטוב ביותר שלי ומתייחס אליו כמתנה ולא כמום או עונש, ביום הזה האנשים הקטנים והשפלים הללו הפכו להיות עבורי אנשים שקופים.

קוראים לי צח ואני מגמגם, כן כן אני מגמגם עם ותק של 51 שנה בלי אף שנת שבתון מגמגם ביום, מגמגם בלילה, מגמגם יותר, מגמגם פחות, אפילו בחלומות לפעמים אני מגמגם, מגמגם איכותי, מגמגם גאה שנהנה מכל רגע בחיים, גם אם הם לפעמים קצת מגומגמים.

שני אירועים שהתרחשו השבוע החזירו אותי לאותו יום מכונן, בית ספר ממלכתי א' בנס-ציונה אולם הספורט, שהיה לא יותר מאשר חדר גדול ומורה אחת שמחזיקה בידה ילד נסער שרק רוצה להגיב .

הראשון התרחש ביום שלישי השבוע, במהלך דיון יצרי שהתקיים באחת הקבוצות אליה אני משתייך, הטיח בי אחד החברים בקבוצה, את מה שמבחינתו נראה היה כמעשה גבורה עילאי, "אתה תמשיך עם הגמגום שלך", משל ביקש לפגוע בי בהדגישו את מה שבעיניו נחשב כנראה לפגם, עובדת היותי מגמגם.

לא הייתי נדרש לנושא הזה אלמלא שיחה שהיתה לי למחרת היום עם נער מגמגם שבעיניים דומעות סיפר לי על אירוע דומה בו במהלך ויכוח שפרץ בינו לבין אחד משכניו, נער בגילו, במהלכו הטיח בו השכן את האמירה הקשה, "שתוק כבר יא חתיכת מגמגם מפגר שכמוך".

הסברתי לאותו נער כי הוא לא לבד וכי מדובר בתופעה מוכרת בה אנשים, שאין להם מה לומר, שמרגישים שהם בפינה, שמרגישים מאוימים, מפוחדים, שלא מסוגלים לשלוט על עצמם ועל התגובות שלהם, האנשים הללו, המסכנים הללו, יגיבו תמיד, אבל תמיד בהתקפה אלימה, נמוכה, ושפלה, בניסיון לפגוע בצד השני באופן הכי נמוך שאפשר בהגחכה של המום שקיים בו ולעתים גם יצרפו לכך חיקוי כל שהוא.

סיפרתי לו שכנער חוויתי לא אחת מקרים דומים לזה שהוא מתאר ועל התגובות שלי כנער, כמו כן סיפרתי לו את פרטי אותו מקרה שארע לי יום קודם ואת התחושות שלי בעקבותיו וכמובן שסיפרתי לו על המורה תקווה, האחת והיחידה ועל המשפט שלה " האויב הגדול ביותר של האדם הם הכוחות האפלים החבויים בתוכו".

אבל אתה כמעט ולא מגמגם, אמר לי אותו נער, גם אתה כמעט ולא מגמגם עניתי לו אבל עבור האנשים הקטנים והשפלים הללו זה בכלל לא משנה. הם לא יודעים ולא מסוגלים לעשות שום דבר אחד חוץ מלפגוע באחר וזאת מסיבה אחת פשוטה, הם פוחדים להביט על עצמם במראה.

האנשים הללו פוחדים להביט פנימה, פוחדים ממה שהם יראו כאשר יבדקו עם עצמם מי הם באמת, פוחדים להתמודד עם הכוחות האפלים שלהם ולכן מתוך הפחד הזה להתמודד עם עצמם, מתוך הבריחה שלהם מההתמודדות עם המציאות שלהם הם בוחרים לעשות את המעשה השפל הזה ולפגוע באחרים.

אבל איך הוא לא הבין את מה שהוא עושה? למה הוא פגע בי ככה? שאל אותי אותו נער. הסברתי לו שבעולם ישנם אנשים רבים שונים ומגוונים, שלנו ניתנה הזכות לבחור אם מי אנו רוצים להיות ועם מי לא וכי במקרים חריגים, כאשר אנו נתקלים באותם אנשים קטנים ושפלים, הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות הוא לזכור כי הם פוחדים מעצמם, הם לא מסוגלים להתמודד עם עצמם ולכן הם בוחרים לפגוע באחרים, והדבר הנכון ביותר מבחינתנו יהיה פשוט לרחם עליהם ועל ההתנהגות שלהם, כי הבעיה היא שלהם ולא שלנו.

הטלת דופי באדם בשל מום או פגם היא אקט של בריונות, של אלימות שיש להוקיע אותו מעל כל במה, זהו מעשה פחדני, של אנשים פחדנים שמטרתו היחידה היא לפגוע באחר, במקום הרגיש ביותר שלו.

הטלת דופי באדם אחר היא גם "חרב פיפיות", היא מעשה שמגחך גיחוך רב מאוד את אותו אדם ,מטיל הדופי, מעשה שמעמיד אותו באור שלילי, נמוך, פחדני, מעשה שמצביע יותר מכל על כך שהדופי והמום אינם נמצאים אלא באותו אדם שהטיל אותם על האחר.

לבסוף הסברתי לו שביום שבו החלטתי שאני הופך את הגמגום מאויב לאוהב, מאמץ אותו לחיכי כחבר הטוב ביותר שלי ומתייחס אליו כמתנה ולא כמום או עונש, ביום הזה האנשים הקטנים והשפלים הללו הפכו להיות עבורי אנשים שקופים.

צח בן-שמואל, מאמן אישי פיתוח אישי - לשים את עצמך במרכז 053-3404206